שלום אורח הוספת תגובה כתבה: כנס ריקודי הנוסטלגיה הראשון
הזכויות על כל הנשלח לאתר הן של ארגון הרוקדים. בלחיצה על לחיץ "אשר" הנכם מאשרים כי תגובתכם נכתבה בשפה ראויה ובהתאם לחוק אזהרה! זוהי כתבה המיועדת לרוקדי ריקודי עם והיא הולכת להיות ארוכה מאוד
מה לעשות, אבל אני לא יודע איך מכניסים יומיים כל כך גדושים ב3-2 פסקאות.
אז אני כמובן מזמין את כולם לקרוא, אבל הזהרתי כדי שאם מישהו רוצה להתחיל לקרוא עכשיו ויש לו רק איזו חצי דקה פנויה לפני שהוא רץ לקחת את הילדים או את המרשם מבית המרקחת רגע לפני שסוגרים אז... זה לא מה שמומלץ לקרוא עכשיו... חזרו מאוחר יותר ותפנו לכם כמה דקות נינוחות לקרוא הכל, כי אני מתכוון לכסות, כך אני מקווה, את מרבית סדר היום של היומיים הבלתי נתפסים האלה שנקראו "טעם המן" - סוף שבוע של נוסטלגיה.
כשהייתי ילד ולמדתי בשיעורי תנ"ך על המן שאכלו בני ישראל במדבר, היינו שואלים את המורה "איזה טעם יש לזה". הוסבר לנו שקצת קשה להסביר את זה...
אז עכשיו נפתרה התעלומה...אפשר כבר לחשוף ולספר איזה טעם יש למן.
טעם המן פשוט...טעים, אפילו טעים מאוד
אני חוויתי את רגעי העונג הראשונים כבר אחרי צומת גולני (אפילו קודם אם מחשיבים את הטרמפיסטים הנחמדים שנסעו איתי וארחו לי לחברה).
הרגע הזה בו אני מוקף בהרי הגליל המרשימים (כמה חבל שהם לא ירוקים יותר בעונה זו) פשוט מטעין אותי...
וכעבור עוד כשעה של נסיעה אתה מגיע לתל-חי ומבין שמחכים לך יומיים לטבול בנוף ובאוויר המשכר הזה...איזה כיף זה עבורי, קורבן זיהום גוש דני מסכן שכמוני...
לראות פנים מחייכות, לקבל חולצה ותקליט...סליחה, חולצה ומפתחות לחדר...
והנה עוד 5 דקות של נהיגה בנוף המדהים וכבר אני במטולה, במלון שמרגיש יותר כמו פנסיון משפחתי, עם עוד פנים מחייכות וחדרון קטן אך מבריק בנקיונו ומריח כל כך טוב.
וכן...הנוף...הוא מלווה אותי גם מחלון החדר, ואם זה לא מספיק - אז כשאני לוחץ על קומה 5 במעלית, אני עולה למצפה על גג המלון, אשר אם ידעתי קצת גיאוגרפיה אולי יכולתי גם להגיד לכם מה רואים ממנו.
עוד שעה קלה להתארגנות, מנוחה ואפילו ג'קוזי קצרצר תוך כדי צפיה בסרט אלים מדי בטלוויזיה, והופ - אני בדרכי חזרה לבית ההארחה.
בשעה 5 החלה הרקדת הפתיחה ואז גם ראיתי לראשונה את אולם הספורט המצויין, שאילו רק היו בו גם מזגנים שעובדים כמו שצריך הוא בכלל היה מושלם.
אבל למי איכפת מזגנים כשמחוץ לאולם מגיע סוף סוף האוטובוס כשעליו עוד אנשים נפלאים שתמיד כיף לי לפגוש.
לקראת השעה שבע מתחיל באולם מופע של ראובן ארז.
הפעם האחרונה שראיתי אותו שר הייתה לפני איזה חמש עשרה שנים כשגדי ביטון הביא אותו.
לא יכול להגיד שנפלתי מהכיסא מרוב התפעלות, אבל המופע כולו היה מושקע מאוד, קליל ומלא הומור (מעולם לא ידעתי שראובן ארז חוטא גם בחקיינות), ואפילו קיבלנו את "שורשיי", כשהוא מבוצע על ידי הזמר המקורי...
מה יותר מזה? רק "סוד המזלות" ו"זה הזמר" והמופע הזה יכל היה להיות מושלם.
לקראת 8 ניגשים לארוחה צפופה מן הרגיל בחדר האוכל וקבלת שבת. ואכן בצפיפות שהייתה קשה היה להכניס סיכה, ואני אומר שבאמת טוב שלא הכניסו סיכה (לא כולל סיכות ראש למיניהן, אבל אין לי מספיק שיער כדי להיות אחראי גם עליהן).
ועם הצפיפות מגיעה גם אוירת ה"ביחד" הנהדרת עם שלל יוצרים שנוכחותם נעימה לנו תמיד - סעדיה עמישי, מרקו בן-שמעון, יואב אשריאל, איציק סעדה (כמעט בהופעת בכורה מאז הקאמבק), שלמה ממן, טוביה טישלר ויויו גם(טוב נו...יויו היה עסוק בקמפ באילת אז הוא הבריז...).
מסיימים לאכול, ובשעה עשר מתחיל המרתון הגדול.
המרתון הזה נקרא גדול על שם כמות האנשים הבלתי נתפסת שמילאה את האולם (שנראה פתאום קצת קטן).
יש לי כמה השגות לגבי ריקודים מסויימים שנבחרו לשעות האלה (במיוחד ריקודים שמי שלא מגיע להרקדת השושנים החודשית - אין סיכוי שיכיר אותם), אבל בגדול הייתה אוירה נעימה ושמחה וגם זה חשוב מאוד.
את הופעת המחול שהתקיימה קצת אחרי חצות ראיתי בחצי עין עצומה (העין השניה הייתה עצומה לחלוטין), אבל נהניתי מריקודי הגושים באולם הקטן ואפילו התגברתי על חווית הגנגם סטייל שעוד לא החלטתי אם הייתה יותר משעשעת או יותר הזויה או יותר שניהם (הדרבוקה של טאצ'ו עדיין בהלם).
בסביבות אחת וחצי בלילה החל באולם חלק שנקרא מחווה ליוצרים שאינם ("בזכותם").
אני מוכרח לומר שכל כך נהניתי מהחלק הזה, שלדעתי זה בפירוש היה השיא של היומיים האלה...לפחות מבחינת הריקודים.
מי שרוקד נוסטלגיה בצפון ובמרכז יודע שבשנים האחרונות ריקודי אמצע הדרך שכבודם במקומם מונח מכרסמים אט אט בריקודי הנוסטלגיה הכבדה הישנים באמת. ופתאום אני מוצא את עצמי קופץ לשמיים מהתלהבות כשבמסגרת ריקודי זאב חבצלת אני רוקד בהנאה גלויה את "הר וכר הוריקו", הריקוד הראשון שהעזתי ללמוד רק מתוך הרישום בקורס המדריכים (אחח...הזכרונות).
ואז באים ריקודים יפים של רבקה שטורמן ושלום חרמון ואני רושם לעצמי עוד כמה פספוסים (רבקה בלי "הבה נצא במחול",שלום חרמון בלי "ענבלים" המיוחד
ואפילו בלי ריקודי המעגל שלו...אבל ככה זה כשמסגרת הזמן לוחצת).
החלק הזה של ההרקדה הסתיים לקראת 4, ואז למעשה הייתה אמורה להתחיל שעת הזאבים.
זאת גם הייתה השעה שצריך הייתי לפרוש בשיא וללכת לישון לאגור כוחות ליום המחר, אבל מסיבה לא ברורה התעקשתי ונשארתי עוד כחצי שעה
שאכן התגלתה כמיותרת לפחות עבורי, כי עם אותם זאבים שהתנגנו בשעה הזאת הייתי מיודד מצוין מהכרות חודשית בנוסטלגיה בחולון.
האמת היא שאם מדברים על ריקודים מיוחדים היו חסרים לי דווקא ריקודי מתחילים.
לאחרונה אני מגלה שריקודים כמו "מים מים" ,"הורה מדורה" ואפילו ריקוד ההורה המקורי שהם בעיני הבסיס של הבסיס, חסרים לי מאוד
גם בהרקדות הנוסטלגיה שאני פוקד.
יש תחושה כאילו מי שרוקד ריקודים חדשים, ממילא לא מתייחס אליהם כי הם ישנים, ומי שאוהב נוסטלגיה רוצה את הריקודים המאתגרים שיש בהם 10 חלקים מינימום...
אבל אני בכל זאת מתגעגע גם לפשטות וכשאני שומע פתאום את "הורה הבקעה" או "צדיק כתמר" או אפילו "מים מים" אני מתרגש כאילו זה היום הראשון שלי בחוג מתחילים.
ואני גם חושב שאם אנחנו בנוסטלגיה לא נעשה כבוד לריקודים האלה שמהם בעצם התחלנו, אז מי כן יעשה להם כבוד???
בכל מקרה שנת הלילה הייתה טובה, גם אם קצת קצרה, ואפילו הצלחתי לחלום כמה חלומות יפים, על אנשים יפים, אנשים
שגורמים לי לחייך, שגורמים לי לרצות לחבק...ללא ספק קמתי בבוקר עם חיוך על השפתיים ומחשבות על עוד יום שלם ומלא חוויות...
קמתי קצת לפני 9 ושמחתי שכיוונתי כמו שצריך שעון מעורר בנייד, כי האיש בקבלה כנראה שכח שביקשתי ממנו השכמה (אין דבר, ארוחת הבוקר הטעימה הייתה פיצוי מצוין).
הגעתי לתל-חי קצת אחרי 10 עם חשש שמא פספסתי משהו משעת הריקודים של יואב אשריאל, שהייתה אמורה להתקיים על הבוקר, אבל הסתבר לי
שמיהרתי לחינם כי את יואב הזיזו לשעה 11.
זה המקום להגיד משהו על פינת הקפה והעוגיות שליוותה אותנו במשך כל היומיים ששהינו שם.
אכן שירות מפנק וטעים לדעת שבכל רגע ורגע יש משהו טעים וזמין, רק שאני לא בטוח שזה עומד בכל התקנות והאישורים של הדיאטנית שלי...
למה צריך לנשנש כל הזמן ועוד כשהפינה הזאת נמצאת ממש בכניסה לבית ההארחה ככה שלאן שלא תלך אתה כל הזמן רואה את העוגיות הטעימות האלה מול הפרצוף...אוף..
הרי כתוב "בפני עיוור לא תיתן מכשול, ובפני מרזה לא תיתן עוגות..." כתוב לא? בערך במילים האלה...בערך...
אבל בואו נחזור לנושא שלשמו התכנסנו...ריקודי עם.
לי באופן אישי השעה עם ממן וסדי לא חידשה הרבה, שכן הרפרטואר הנרקד היה לגמרי מוכר לנו, ואלה היו כל הריקודים שאנחנו ממילא רוקדים כל הזמן בנוסטלגיה.
להגיד שלא היו חסרים לי ריקודים מיוחדים יפים ומעניינים?
עם ממן היה אפשר לרקוד את "ניגונו של ברל" למשל...
עם סדי אפשר היה לרקוד את "הללויה לגל" הנפלא...
אבל כשמגיעים רוקדים רבים, הנטיה היא לבחור בריקודים היותר מוכרים, ומה שיותר מצער שגם היוצרים בעצמם לוחצים דווקא לכיוון הזה וזה
מוביל אותי הישר לדון בשעה של יואב אשריאל.
יואב למי שלא יודע חיבר להערכתי כ100 ריקודי עם אם לא יותר, כך שניתן היה בשקט להעביר איתו לא שעה אחת אלא אפילו חצי יום ולרקוד רק את הריקודים שלו.
ואני באופן אישי חיכיתי מאוד לשעה של ריקודי יואב אשריאל כי לדעתי הוא יוצר מוכשר מאין כמוהו והוא חיבר המון ריקודי עם יפים.
אך שוב...נראה היה שאת בחירת הריקודים לשעה הזאת עשה יואב עצמו וכך נפקדו אולי ריקודים שהוא עצמו חיבר אבל הוא אוהב פחות, (או שהוא חושב שהם פחות טובים).
ושוב...הבעיה הזאת חוזרת גם עם יוצרים נוספים.
במשך שנים לא הצלחנו(ואנחנו עדיין לא מצליחים) להחזיר ריקוד חמוד ביותר שחיבר אבנר נעים בשם "הורה עתים" ,רק כי אבנר עצמו חושב שמדובר בריקוד גרוע.
וכשמדובר ביואב אשריאל הרי יש לו כל כך הרבה ריקודים מיוחדים.
"הנה אחללה" זה אחד מריקודי הזוגות היפים שראיתי...עד כדי כך שאני בקלות מדמיין את הריקוד כפי שהוא נרקד כריקוד הופעה על במה.
אבל יואב לא אוהב, והריקוד הזה לצערי לא חזר אפילו להרקדות הנוסטלגיה לא בארץ ולא בחו"ל.
ועוד היו חסרים לי ריקודים קלים וחמודים כמו "חפש אותי", שלא לדבר על ריקודי מתחילים כמו "הורה מדורה" (טוב שכלייזמר נרקד).
אבל פיצוי מסויים כן קיבלתי כשהתחילו ריקודי זוגות וקיבלתי ברצף גם את הכורמים שמאוד אהוב עליי וגם את "ניצני שלום" שאני עוד צריך ללטש.
רק תוסיפו לזה את "אנה הלך דודך" והכל יכל להיות מושלם!
אחרי השעה של יואב שלטעמי הייתה שעת היוצר המוצלחת ביותר ביום הזה (למרות שתמיד יש מקום לשיפורים) יצאנו להפסקת צהריים וחזרנו
אל שעה עם ריקודי טוביה טישלר ומשה תלם.
גם הפעם הייתה חסרה לי דבקה מוסא (ריקוד נהדר שלא נרקד מספיק וזיכה את תלם במקום השני בפסטיבל כרמיאל) ושני ריקודי זוגות מקסימים
שלא נרקדים מספיק בשם "אהבתנו הגדולה" ו"לילה טוב". אבל מעבר לזה הרפרטואר היה חביב וגם נזכרתי בריקודים של טישלר שלא רקדתי מזמן
כמו "ככה וככה".
הרגע הכי מרגש היה כשרקדנו עם טישלר את "דצמבר" ואני עדיין חושב שזוהי יצירת המופת שלו...חיבור מושלם של צעדים למנגינה המדהימה של וילנסקי.
קינחנו עם שעה מריקודי מרקו בן-שמעון ומושיקו הלוי.
עם כל הכבוד לריקודי הזוגות הבאמת יוצאים מגדר הרגיל שמרקו חיבר מה שעשה לי באופן אישי את היום היה "ניחוחי חציר" הכל כך חמוד(מוסיקה וצעדים).
וממש בסיום היום השני הנפלא פינקה אותנו יעל יעקובי במיטב הריקודים היפים של מושיקו.
כשמדובר במושיקו קשה כל כך לבחור מבין כל כך הרבה ריקודים יפים, אבל הפעם נהניתי דווקא מריקודי הזוגות ובמיוחד מהריקוד "המנגינה שלי" שיכל
היה להיות סיום פשוט מושלם של היום וסוף השבוע כולו.
אחרי השעה 4 נמשכו ריקודי עם בצורה די ספונטנית בלי שהיו שם ממש חידושים גדולים.
עד כמה שהצלחתי להבין זה היה אמור להיות החלק של בקשות הרוקדים.
אישית,לא ממש הבחנתי אם מישהו ביקש משהו.
רק בנסיעה לתל-חי גיליתי שאפשר היה לבקש 6 ריקודים ושזה היה רשום בפרוספקט.
אני בהחלט מאוד בעד שעה של ריקודים לפי בקשות הרוקדים, אבל נדמה לי שיהיה נחמד לארגן זאת בצורה מסודרת.
כך למשל אפשר שכשהרוקדים מגיעים ביום הראשון לתל-חי ביחד עם החולצות/מפתחות הם יקבלו טופס עם 6 שורות ריקות ובהמשך הערב יחזירו אותו
למאיר שם-טוב או לאחד המרקידים האחרים עם ששת הריקודים שהם הכי רוצים לרקוד.
ואז אפשר באמת לפנות באחה"צ שלמחרת שעה ואפילו יותר, שכולה מוקדשת רק לריקודים שהופיעו בבקשות.
ברור שאם ההיענות תהיה גבוהה יהיה קשה לדחוס יותר מדי ריקודים בשעה, אבל אם הרשימה תהיה ממוספרת אני מניח שאפשר יהיה להבטיח
שלפחות הריקוד שמופיע במקום הראשון ברשימה כן יירקד.
תחשבו על זה - 300 רוקדים, 300 בקשות, 300 ריקודים - בערך 2 דקות לכל ריקוד, אבל עם המון בקשות חוזרות בין הטפסים...
אז אוקיי...שעה אחת לא תספיק, אבל בשעתיים שלוש אפשר ליצור יופי של הרקדה שתהיה מבוססת רק על הבקשות האלה, וזה גם מרגיש כיף לרוקדים
שיודעים שהנה עכשיו הריקוד נרקד רק כי הם אלה שרשמו אותו בדף שלהם.
לסיכום,
ממש כמו בסיפור "דירה להשכיר" שוב ושוב אנחנו מגלים שגם בבית לא מושלם כשהשכנים נאים בעינינו אנחנו נרצה גם נרצה לגור בבית.
ומי שיודע ומכיר את רוקדי הנוסטלגיה שהיו בסוף השבוע הזה ובכלל את הרוקדים נוסטלגיה בכל הארץ יודע שאין שכנים נאים יותר.
וזה מה שעושה את האוירה, את החום האנושי, החיוכים והחיבוקים.
כמובן שמעבר לזה יש מארגן שנותן את הלב והנשמה כמו מאיר שם-טוב שלזכותו ייאמר שבמשך כל היומיים האלה לא נח לרגע ואי אפשר היה שלא לראות
איך הוא מתרוצץ כל הזמן רק כדי להבטיח שהכל יתקתק כמו שעון וכולם יהיו מרוצים.
על כך, על הגישה הנעימה, הסבלנות, הסובלנות, וכן...גם על כל כך הרבה ריקודים יפהפיים שהוא עצמו יצר (לא רק "דרך ארץ השקד" או "רמז" היותר מוכרים
אלא גם פנינים כגון "כמו צועני" או "אנהיא" שלדעתי לא נרקדים מספיק).
ולצד המארגן אי אפשר שלא להזכיר את משה אורון ואייל קרבלניק המדריכים שהשקיעו כל כך הרבה כדי לסייע ולעזור לו להפיק את סוף השבוע המדהים הזה.
את אייל ומשה אני מכיר שנים ואולי דווקא בגלל זה אני מרשה לעצמי גם לבקר אותם לפעמים...דווקא בגלל שאני יודע אילו יכולות מדהימות יש להם להרים הרקדות עם הריקודים הכי משוגעים, וזה בדיוק מה שעושה את הרקדת השושנים שלהם בחולון להרקדת הנוסטלגיה שהיא לטעמי לפחות (מאיר אל תכעס...אתה במקום שני ;)) הרקדת הנוסטלגיה הכי טובה בארץ!!!
ביומיים האלה הרגשתי קצת שהעומס עליהם היה גדול...גדול מאוד, וכשכל ההרקדות נופלות עליך ואתה צריך לרצות כל כך הרבה רוקדים אז כן...
קשה קצת יותר להבריק עם עוד ועוד ריקודים מקוריים. אבל אין דבר...זה רק נותן מקפצה ללטש ולשייף כך שבשנה הבאה ההרקדות בתל-חי תהיינה אפילו עוד יותר טובות ואני מקווה שיהיו עוד מדריכים שיתנו יד ויעזרו.
מבחינת תכנים יש דברים שארצה מאוד לראות גם בשנים הבאות ויש דברים שפחות.
עם כל הכבוד לריקודי העמים שאהובים גם עליי, אני פחות בעד הגישה של יצירת מובלעת לחברים שם שירקדו לבד ואני מעדיף יותר דווקא שריקודי עמים ישולבו בתוך הרקדות רגילות ודווקא בפריים טיים ודווקא עם ריקודי עמים קלים יפים ולא נדושים שכל אחד יכול להעתיק (ריקודים ושירים מדהימים כמו "עלי פשה" או "מקדונסקה דבויצ'ה").
לפני מספר שנים הייתי בכרמיאל בערב אחד שבו יצא שריקודי העמים נרקדו לא תאמינו....במגרשי הטניס!!!
המדריכים אריה וקס ז"ל ומרים לרנר (תיבדל לחיים ארוכים) היו חכמים מספיק ובחרו רק ריקודי עמים קלים מאוד להעתקה, ופתאום אפשר היה לראות 4-5 מעגלים בכל המגרשים, כולל בני תשחורת צעירים בני 17 שבטח תכננו לקפוץ לבאזארים מאחור ומצאו את עצמם מעתיקים את "קריטיקוס סירטוס".
האולם הקטן שליד חדר האוכל נראה לי מושלם עבור סדנאות ובאופן אישי אשמח אם בשנה הבאה יתקיימו בו סדנאות יוצר וסדנאות לימוד, גם כדי שלא רק נרקוד אלא גם נלמד ונחכים קצת...לפחות בקטנה.
אפשר לתת את האולם ליוצרים כמו מושיקו או שמוליק גוב-ארי או ספי אביב...
כל אחד מהם יכול בקלות להעביר כמה שעות של לימוד מריקודיו היפים, ולכל אחד מהם יש כל כך הרבה ריקודים נשכחים שלא נרקדים וצריך להחזיר להרקדות...
הדבר הכי חשוב הוא שבשנה הבאה יהיו 3 ימים ולא רק יומיים, וזה מצויין.
גם אם נתחיל בהרקדת ערב ביום חמישי, העובדה שיהיו לנו ריקודים משישי בבוקר תאפשר לדעתי בהחלט להוסיף סדנאות ולהעמיק באהבת הנוסטלגיה ואני בהחלט מקווה שגם מאיר שם-טוב חושב על הדברים ומביא את הרעיונות האלה בחשבון.
מה שבטוח אסור לשנות והיו לדעתי שיאי האושר בסוף השבוע הזה (ולא אני לא מתכוון לגלידות, בלונים או כל גימיק נחמד אחר שכבודם במקומם מונח) הם:
*נוכחותם של יוצרים מכובדים (רק בבקשה אל תיתנו להם לבחור בעצמם את הריקודים).
*מחווה ליוצרים שאינם ומעבר לכך הקדשת פרק נכבד לריקודי הנוסטלגיה השורשיים באמת (ודווקא בגלל שמרבית הנוסטלגיות בארץ שמות הרבה יותר דגש על ריקודי אמצע הדרך ויש סכנה שהשורשים האמיתיים שלנו ישכחו).
*סדנאות,ריקודי עמים,שורות וריקודי זאבים(עם דגש גם על בקשות של רוקדים).
ואני חושב ש...זהו!
חשוב לי להגיד עוד שלמרות שבסקירה הכל כך מורחבת הזאת לא היססתי גם לבקר (השתדלתי שהביקורת תהיה עניינית), אני עדיין חושב שסוף השבוע שנערך היה באמת מדהים!
דווקא מכיון שהיה מדהים כל כך, יהיה נפלא למצוא את אותם מקומות קטנים שכן אפשר לתקן ולשפר אותם.
לשלמות לא נגיע לעולם...אבל איזה כיף זה לנסות כל הזמן לחתור לכיוון הזה.
|