שלום אורח הוספת תגובה כתבה: דמותי בסרט הורה 79
הזכויות על כל הנשלח לאתר הן של ארגון הרוקדים. בלחיצה על לחיץ "אשר" הנכם מאשרים כי תגובתכם נכתבה בשפה ראויה ובהתאם לחוק
הדמות שאני מגלמת - מיה - היא דמות של מתלהבת, בימינו ניתן לזה הכינוי "פלצנית". הדמות שלי משתנה: לעיתים אני "חננה", לרגע מיתממת, לאחריו אינטלקטואלית ולעיתים מבדחת בהגזמה...
כאשר אחד החברים מתעלף בעת החזרה, מיה ממהרת להספיד אותו כאילו היא עומדת כבר על קברו...
בפעם אחרת היא "ממיתה" מסרטן בחור אחד, שנוא נפשה עוד מאז, וכמובן נדהמת לחזות ב"תחיית המתים" שלו ...
למרות שהיא זוכה ליחס מלגלג מהלהקה, ברגע מכריע דווקא דבקותה בשירת אלתרמן ממלאת תפקיד חשוב: בעזרת חרוזיו היא ממריצה את הלהקה לצאת ולרקוד!
כיום אינני רוקדת ריקודי עם. הסבתי לבלט מודרני, שנה רביעית. אני גם מכורה לסלסה, מזה שנה רוקדת בלהט לטיני בקבוצה מדהימה.
כמו כן הנני שרה באקאפלה בעירי כפר סבא, כותבת שירים וסיפורים, חברה בחוג היוצרים בעירי. אני בעלת תואר שני, בוגרת אוניברסיטת ת"א, מורה ומרצה בספרות ובפילוסופיה.
הווי להקה מוכר לי מאוד, משנות היותי בלהקת "הורה כ"ס". לאחר היכרות עם כרמיאל מזווית זו, השנה אחווה את כרמיאל מנישה שונה. אופיע עם קבוצת הבלט המודרני. זה לחלוטין משהו אחר, שונה.
אך האם בעצם זו האמירה האישית שלי? ההשלמה הפיזית עם הגוף שלי, הקבלה האותנטית, היא שמנטרלת מכל פתטיות, כמו האמירה בסרט...
איזה שד השיאני להסכים להשתתף בסרט?
"כלו כל הקיצים"...איזה קיץ...מחר שוב שבת מרוכזת של חזרות...הרי הבטחתי ללירי, נכדתי, לקחתה לנדנדות בפארק...גם השבת איאלץ להבריז לה....
כל פעם חוזר הניגון: סבתא נילי תהיה מפורסמת...
לירי לא כל כך מבינה פשר "מימוש פנטזיה"... לא מבינה אמירה יומרנית כמו: "יום יבוא ותהיי גאה, תספרי לחברותייך שסבתה נילי משתתפת בסרט אמיתי"...
אני מחטטת בקרביי- האמנם זה הולך לקרות??
"שכל אחד יביא משהו!" מה אכין לחזירים האלה? איזו תקרובת אגיש?
איזה מטרד! לא מבינה איך אפשר לפזז בקלילות את המחרוזת של טוביהל'ה קשישוני עם בטן מלאה?...
מחשבת זדון עולה בי: אולי אבריז באמתלת כיווץ שרירים...?
האם כדאי בכלל להמשיך בתהליך המייגע הזה? לא רוצה להתמכר, אני סולדת מהתמכרויות כלשהן... אשלייה בת חלוף? אולי בסוף אהיה בול עץ ברקע שלעיתים הוא קצת זז על פי הוראת הבמאי?
חברה יעצה לי: תעשי עיניים לבמאי, תתחנחני, תחשפי, תדחפי... אולי תקבלי יותר משפטים...
זו לא אני...לא בבית ספרי...
הבמאי הזה נראה שובב- עיני רנטגן. לאחר דקות ספורות חדר לנבכי נשמתי, שהיא אגב די שקופה, ונתן לי טקסט של מצחיקולה משעממת המצטטת באובססיביות משוררים...
אכלתי אותה. פעם מורה לספרות (בחיים) - תמיד מורה לספרות (בסרט), חתונה קתולית לנצח... נגזר עלי ללמוד בעל פה, אלתרמן וחיים חפר...קטן עלי... אך איזו פלצנות...מחר אתחנן לאלי... מעדיפה ללמוד טקסט של "פריחה"...
שוב החפרן הסדרתי, הבמאי... הביקורת הבלתי נדלית שלו..:"מיה, תהיי אותנטית! "
ואני בשלי: אני כזו, זו אני, זו שפתי זה סגנוני".
כל כך בנאלי, מדוע נתן לי לשחק את עצמי? לא מאתגר...
את חפר אני יודעת לצטט, לא יודעת לשחק אותו...
אלי שכח שאני מורה לספרות...
רונה הפדנטית, אשר על התלבושות, דורשת הופעה נאותה.
אני שונאת לגהץ.
יגעתי ומצאתי פיתרון אולטימטיבי------עמוס.
עמוס ניאות ברוב חינניותו ומרצו הנדיב,להיות "המגהץ" הקבוע שלי.
איזה תענוג עילאי לצפות בו מתמסר למשימה, ותחת ידו האמונה יוצאים בגדיי לכל הסצנות מגוהצים להפליא....
אוי, נפלתי מהפח (שנתיים של חזרות) אל הפחת (חודש של צילומים)! לעזאזל...דה-ז'ה-וו של טירונות... סיוט השכמת קום, כמו טרטור טירונות מחנה 80...עם חשיכה, עלי להימלט במחתרת ממעוני, בעוד כולם נמים סביבי...ולפני צאת איילת השחר להתייצב בכוכב אחר... בלוקיישן אי שם ...
עכשיו הוא רוצה שאני "אעוף"...איך בכפור הזה, מול מאוורר של קיץ, הוא מכורבל במעילו, אני בשמלת קיץ דקיקה...והוא רוצה ש"אחייך" חיוך של אושר.....
ברר...ברר... והוא: תחשבי על ה"בייבי בום"...
ניסיתי להיזכר בנכדים הטריים והוא הצליח לבסוף למלט חיוך מפתיע על שפתיי הקפואות...
אמרתי היום לבמאי: אלי, מדוע לא צילמת את הסרט לפני עשור, כשהייתי צעירה ויפה? השיב המגניב: עוד 10 שנים את תודי לי על שצילמתי אותך לפני עשור…
איזה טמטום! טרוף!
איך העזתי אמש לנסוע בגפי לכרמיאל, לקראת חצות... לצילום סצנה קבוצתית??
איזו שהידיות!....מה היה הדרייב לביצוע האימפולסיבי הזה? בדרך לא דרך, בפיתולי ההרים ... כשהשריפה משתוללת בואכה כרמיאל...
מי בכלל ישים לב אם באתי...מי יהלל חירוף נפשי העמוסה בחרדת נסיעה למרחק, ועוד בלילה... ואולי זה יכול להסתכם בעשר דקות חסד של תפאורת רקע?
למזלי מה שהרגיע את פעימות לבי המואצות עד פתח העיר היה הדיסק שלא פסק מהתנגן: "המתאוס פסיון" של באך...
מחר אודיע על פרישתי. התפכחתי, הבנתי את החלום ושברו...
מה כל כך "נוצץ" שם?..."אבק כוכבים"...זה אבק סמיך, והכוכבים בחוץ...
אז פגשתי כמה מהם על הסט... דטנר?... חמוד, מצחיק, ואנושי למדי...כאחד האדם...
עמדתי מולו ושיננתי אין ספור פעמים את משפטי היחיד הקצרצר, ללא חת וגמגום...
מי שהתבלבל ושכח פה ושם ...היה דווקא הוא...
אני לא שם...לא שייכת לעולם של "טאץ' אפ" הולך וחוזר שוב ושוב…
לא סובלת את המברשת, את כרית הפודרה המאבקת ללא הרף את פני הענוגים...
אותה כרית ששניות מספר קודם ליטפה את אפם וקרחתם המבריקה מזיעה של עמיתי הבנים…
הבנתי. צריך לדחוף ולהידחף. צריך מרפקים, שאפתנות יתר... מיסי שפתיים...התחנחנות...
לא בבית ספרי!
מחר אודיע על פרישה מהמרוץ...
מאידך, אני כל כך אמפטית למאמצים ולתמה הרעיונית של אלי, לעיתים הוא מצליח להדביק בהתלהבותו, באמונתו במסע שאליו יצא...
אולי אשאר??
היום ירד לי אסימון...זה קרה ... התחברתי למהות הבסיסית של התסריט.
וכל זה בשל אמירה פילוסופית אוניברסלית...
אני אוהבת את השורה הזו, כל כך אלתרמנית, כל כך מטרימה, וגם מסכמת.
פרולוגית ואפילוגית בנשימה אחת...
שורת הקסם: "גם למראה נושן יש רגע של הולדת".
והנה עברו חדשים, ומסתבר שבכל זאת- יש סרט!
צפיתי בהקרנה...בפעם השלישית... לראשונה "העיזותי" לשאת עיני ולבחון את דמותי הניבטת מהמסך...
איזה "חישפיון"...מטפורי כמובן...
אכולת חרטות...מפקפקת ב: "גם למראה נושן יש רגע של הולדת".
למה בכלל, מראה נושן צריך רגע של הולדת??
למה לא להסתפק בכתר העכשווי הרלוונטי, בלהיות "סבתא נילי המהממת והאהובה?"
שוב מוחי הקודח נחפר על ידי עצמי, עוסק בשאלה מטרידה: מה הצורך בחיפוש קהל זר, אנונימי, למפגן אהבה ותשומת לב?
אולי כל זה עוסק בטיפוח אגו?...
או אולי משהו אחר...שונה...חד פעמי...
כנראה שגם אני שונה, יש בי משהו אחר...
אני מיוחדת...
אולי גם אתם תחושו בזאת בעת צפייתכם...
לפרטים על הסרט הורה 79
לטריילר הסרט הורה 79
|