שלום אורח
הוספת תגובה

כתבה: טיול מספר 2

כינוי זמני
   זהו כינוי זמני לצורך הודעה זו בלבד. עדיף להירשם ולהתחבר כמשתמש קבוע כדי לשלוח תגובות
כותרת:
תגובה:
גולשים שאינם משתמשים רשומים מתבקשים להזין בתיבה את האותיות המוצגות
[ לחץ כאן לבחירת אותיות אחרות ]

CAPTCHA Image

להקליד את האותיות כאן:
         עזרה   אורח     התחברות  הרשמה
הזכויות על כל הנשלח לאתר הן של ארגון הרוקדים.
בלחיצה על לחיץ "אשר" הנכם מאשרים כי תגובתכם נכתבה בשפה ראויה ובהתאם לחוק

ביום שישי האחרון יצאנו לטיול השני של ארגון הרוקדים, לאחד האזורים היפים בארץ שעדיין ידם של "בעלי העניין ובעלי המאה" לא הגיעו אליו (לא להגזים – לחלק ממנו).
הטיול, בהדרכתו המעולה של יצחק ועקנין, היה מצוין ממצה ומשעשע. אורכו היה תשעה קילומטרים עם עליות בינוניות והליכה כיפית בחיק הטבע. ארבעים המטיילים-רוקדים המחוללים שעות בהרקדות- מתורגלים ומנוסים במאמצים קשים יותר מזה, גמעו את המרחקים בקלילות ובכיף. מזג האויר, שהוזמן מבעוד מועד (ע"י הארי כוריאל ממארגני הטיול ), היה יוצא מן הכלל: לא היה חם כדי שנסבול מהשמש ולא היה קר כדי שנסבול מהרוח. וכך מצאנו את עצמנו צועדים מנקודת ההתחלה של הטיול בכניסה למושבים אביעזר ונווה מיכאל (צומת עציונה) שבעמק האלה לכיוון בית ג'מל, מרחק של תשעה קילומטרים.
עמק האלה היה אזור עתיר קרבות לאורך ההסטוריה של עם ישראל, החל מימיו של יהושע בעת כיבוש חבל ארץ זה, דרך מלחמותיהם של שאול ודוד בפלישתים ועד לימי הקמת המדינה עת שיירת הל"ה הותקפה.
הייחוד של האיזור הוא בהיותו מעבר בין שפלת החוף לבין הרי יהודה הנישאים ומעבר מהשפלה להר, זרוע בגבעות הבולטות בשטח רחב הידיים המיוער בעצי חורש ובצמחי בתה, וכל האיזור מכונה "גבעות בית נטיף". לא הרחק מכאן, בכביש האספלט השחור, עברה אחת הדרכים החשובות לירושלים הבירה.

לאחר טיפוס מתון הגענו לחירבת בית נטיף, שהיה כפר יהודי טיפוסי בתקופת בית שני, ובחפירות הארכיאולוגיות שנעשו במקום התברר כי חרב בימיו של אספסיאנוס סביב 70 לאחר הספירה בתקופה בה חרב בית המקדש השני. הכפר היה גדול ושימש כמרכז המחוז. בחפירות ארכיאולוגיות שנערכו בשנים 1933 – 1934 התגלו ממצאים מרשימים ובכללם רצפת פסיפס, פסלים וכלים אופייניים לתקופה. לאחר הכיבוש הרומי הכפר חזר לפעילות והיה פעיל עד לסוף המאה השלישית. באתר בורות מים, בתי בד וגתות המעידות על חיי קהילה תוססים.
על חורבות הכפר היהודי מימי בית שני הוקם הכפר הערבי בית נטיף ששימש כמרכז מנהלי וחנייה לעולי הרגל לירושלים. תושבי הכפר הערבי התנכלו לשיירות העולות לירושלים ולכן הוחלט במבצע "דני" ביולי 1948 לכבוש את הכפר. עם כיבושו נמלטו תושביו ובתיו נהרסו, ומאז הכפר ניטש, למעט תקופה קצרה שבה גרו במקום חברי הקיבוץ "נתיב הל"ה" בטרם עלו למקום הקבע שלהם.
הכפר שוכן על גבעה נישאה המשקיפה על עמק האלה ועל בית שמש, מסביב הכל בוהק בירוק ועטור בצבעם העז של השקדיות הפורחות בלבן. מהתל נשקפת העיר בית שמש ובעיקר השכונה החרדית רמת בית שמש.
מאחר שהגבעה והסביבה שלה שימשו למגורי אדם, נמצא מסביבנו בורות מים, שרידי מבנים רבים, ובוסתנים במבחר עצי פרי - ביניהם שקדים, חרובים, גפנים, תאנים, סברס ועוד.
הפריחה בעונה זו מדהימה: שלל צבעים בגווני אדום (כלניות), לבן (קחוונים ועירית), צהוב (חרציות וכתמה עבת שורש) ועוד פרחים שתקצר היריעה מלתארם.
במהלך ההפסקה שמענו בפירוט על הכפר ועל שיירת הל"ה שיצאה מהר טוב ביום 16.01.48כשמטרתה העברת אספקה וסיוע לתושבי הגוש. השיירה הייתה אמורה לעבור את המרחק בין הרטוב לבין הגוש בלילה ובין כפרים ערביים עויינים. היציאה התעכבה מסיבות שונות ורק בשעה 23.05 התחילו לנוע לעבר היעד. בתחילת הדרך נקע אחד המשתתפים את רגלו (גפני) ושני חברים ליוו אותו בדרך חזרה, וכך נותרו 35 בשיירה לגוש.
השיירה עברה סמוך לכפר "בית נטיף" לא הרחק ממקום החנייה שלנו, ומשם המשיכו בחסות החשיכה. לרוע המזל השיירה לא הגיעה ליעדה וכל חבריה נפלו בקרב עם הירדנים.
מכאן דילגנו לעבר גבעה נוספת שהייתה זרועה באבני בנייה רבות, בבורות מים ובמערת קבורה מסוגננת עם מבואה מקורה שידעה ימים טובים יותר. לא הרחק ראינו כביש מעגלי המוביל לשום מקום, דבר שעורר תהייה מה קרה. האם מישהו התבלבל? התשובה פשוטה - אף אחד לא התבלבל, אלא שמי שסלל את הכביש ידע שכדי לזכות בנתח גדול יותר של העוגה, עליו להציב עובדות בשטח, ומה יותר טוב מכביש סלול?
לפני בניית רמת בית שמש התקיימו דיונים באשר לגודל השכונה והוחלט על התפשטות דרומה אל גבעות בית נטיף. כיום יש כשישה עשר אלף דירות ויש תוכנית להרחבה עד לכארבעים ושמונה אלף יחידות דיור. וכמובן, כשיש גבעות שניתן לבנות עליהן, הן מצויות בסכנה חמורה. אי לכך מצפה עתיד לא מזהיר לגבעות הללו. והאם הכביש מאותת לגבעות לצפות לגרוע מכל? ואכן רוב השטח מיועד לבנייה... רק לאחר פעולה נמרצת של רשות הטבע והגנים החלו בתוכנית פעולה שמטרתה להציל חלק גדול ככל האפשר מהגבעות ולהפוך אותו לגן לאומי "גבעות בית שמש" ששטחו יהיה כ- 5,200 דונם.
על אחת הגבעות הללו ישבנו ואכלנו ארוחת בוקר, כאן הראו חבורת הרוקדים את יחודם, לא רק יודעים לרקוד אלא גם להתחבר לחברים שהכירו בשני הטיולים שנערכו על ידי הארגון, ולאחר ארוחת הבוקר המשכנו בדרכנו לעבר היעד הבא – תל ירמות.
תל ירמות, ששטחו כ-160 דונם, נחשב לאתר גדול מאוד, שהיה בשימוש סביב 2,300 לפנה"ס, ניטש למשך כאלף שנים, יושב שנית בסביבות 1,300 לפנה"ס והתקיים עד ראשית התקופה הביזנטית. ירמות נזכר פעמים אחדות בתנ"ך, בראשונה בעת כיבושו על ידי יהושע בן-נון (יהושע י' 3-5 ) "וישלח אדוני צדק מלך ירושלים אל הוהם מלך חברון ואל פיראם מלך ירמות........" ירמות נכללה בשטחו של שבט יהודה עליו נמנו עוד ישובים סמוכים ( יהושע ט"ו 20-22 )"....זאת נחלת מטה בני יהודה ... ירמות, ועדולם, שוכה ועזקה...." ומאוחר יותר בנחמיה י"א 29 כעיר ביהודה. השם הערבי הנו חירבת אל-ירמוך, והכלל הידוע של השתמרות השמות בשפה הערבית תקף גם כאן. נמצאה כאן העיר המקראית ירמות הכוללת מערכת ביצורים מרשימה, ארמון רחב ידיים (6,000 מ"ר), איזורי מגורים ומבני ציבור וכן אקרופוליס החולש על העיר.
התל זוהה על ידי הארכיאולוג הצרפתי ויקטור גרן בשנת 1863 ויצחק המדריך, הדובר וקורא צרפתית, קרא על החופר ועל החפירות בשפת המקור – צרפתית, וכך שמענו ממקור ראשון על החפירות.
האתר חשוף ומוזנח, רכבי 4X4 מגיעים ונוסעים בין השרידים והממצאים בתל הענק, הרס ובליה טבעית מכלים בכל פה את האתר, בורות מים פתוחים מסכנים מטיילים תמימים ורק החפירות שנערכו בו בסקר האחרון במאי 2005 מראים את חשיבותו הרבה.
חצינו את הכביש המוביל לרמת בית שמש והתחלנו לטפס לעבר מנזר בית ג'מל, טיפוס לא קל, על הגבעה הרמה הזרועה בעצי אלון רבים ולאורך השביל התכוננו אלפי אירוס ארץ ישראלי כחול (צהרון) לפתיחת הפרח בצהריים.
למנזר הגענו עייפים אך מרוצים, וחיש קל התארגנו להסיע את בעלי המכוניות להביא את רכבם שנשאר בתחילת המסלול. לאחר מנוחה קצרה שכללה ריקוד או שניים בקרחת היער הובלנו כלאחר כבוד לביקור במנזר ובכנסייה.
הנזירה מהסביאל, (כך נשמע שמה כאשר בפועל שמה העברי "מה עשה בי האל") שהינה בוגרת החוג לפסיכולוגיה בארץ מוצאה (בלגיה), הסבירה לנו בעברית מתובלת באנגלית ובצרפתית על חיי הנזירות הדרות עימה ועל כך שרק בגיל 25 לערך החליטה להיות לנזירה. היא פועלת מאהבת ישראל והיהדות. בתחילת הסיור במנזר ראינו סרט שכותרתו "יום בחיי הנזירות", אחר כך ערכה לנו הנזירה סיור במנזר ובבתי התפילה שבו, כשהראשון דומה לבית כנסת עם מגן דוד ובו ספר תנ"ך בעברית ואף עם מזוזה בכניסה אליו. בית התפילה השני מיוחד במינו ובו מתפללות הנזירות בתאים מיוחדים כשבמהלך חלק מהתפילה הן משתרעות על הרצפה הקרה. ההסברים והאוירה המשעשעת של הנזירה עוררו גלי צחוק רבים. לנזירות יש בית מלאכה לקרמיקה יפה וזולה ובחנות ניתן לרכוש גם ריבות, שמן זית ושוקולד.
מכאן המשכנו לכנסייה הנמצאת בחלק האחורי של המנזר, הכנסייה קרויה על שמו של סטפנוס הקדוש שהיה המרטיר הראשון, הכנסייה בנוייה על חורבותיה של כנסייה ביזנטית מהמאה החמישית לספירה. השם ג'מאל, לפי המסורת הנוצרית, מגיע מרבן גמליאל מהמאה הראשונה לספירה. לפי אותה מסורת רבן גמליאל לא רק שחיבב את הנצרות, אלא אף התנצר יחד עם בנו אביבוס.
בכנסייה פסיפסים רבים ומרהיבים, ואילו הויטראז’ים בחלונות מתארים אירועים מחיי ישוע והינם מעשי אומן. דומיניקו, הנזיר שהדריך בכנסייה, היה דובר עברית ונשמע חביב. למרות שהתעורר משינה עמוקה כשהגענו, הסביר לנו על הכנסייה בחפץ לב.
מכאן נפרדנו עם טעם של עוד ועם תודות וברכות לרוב ליצחק שהדריך ולהרי כוריאל שארגן.
נפרדנו מתוך הבטחה לטיול בחיק הטבע באיזור נטף והר הרוח וטיול נוסף לעין כרם וסביבותיה. נותר רק לקבוע מועדים לכך.
לתמונות הטיול לחצו כאן