הרקדה מגניבה

בשניה בה עברתי את סף דלת הכניסה להרקדה גדולה ואיכותית במרכז, הרגשתי שהערב יהיה אחר. אני מבקר בהרקדה זו אחת לחצי שנה בערך אבל תמיד בפרק הזמן בין ביקור למשנהו, באופן תמוה ומפתיע, אני חש געגועים למקום, לאווירה, לשמחה שבאוויר, משהו קורא לי לבוא לרקוד כאן. נכנסתי פנימה מוצף בתחושות ציפיה לערב מהנה וכייפי, כמובן חש מיד במבטים ננעצים, בודקים, כאלה שנשלחים אל כל רוקד או רוקדת הנכנסים בפתח הדלת. אני אף פעם לא יודע מה לעשות עם המבטים האלה. בודק אינסטינקטיבית אם מכנסי רכוסים, אולי כפתור בחולצה פתוח... תמיד מברך על המחשבה שאני גבר, מרחם על נשים החשופות למבטים סוקרים ומפשיטים...

הנחתי את תיק הצד שלי על הריצפה סמוך לקיר היציע. מעדיף שהתיק יהיה תמיד בטווח העיניים, מפתחות המכונית, תעודת זהות, פלאפון, שטר או שניים של כסף, לא בא לי שיגנבו. אני תמיד קצת רכושני בקשר לחפצים שלי. גם בקשר לבנות הזוג שלי לריקודים. שתי בנות הזוג הקבועות שלי לריקודים אינן יודעות שבאתי לרקוד כאן היום, במילים אחרות, לבדוק את הסחורה, כלומר.. הסביבה. מה שהן לא יודעות, לא פוגע להן בבריאות...כך אני מנמק לעצמי ומיד מרגיש טוב יותר. רקדתי בשמחה את שעת ריקודי המעגלים.

מכבר ומזמן אני סבור שעולם ריקודי העם הוא חגיגה מתמשכת עבורנו, הגברים הרוקדים. יש לנו כאן יתרון מובהק של מחוזרים. בנות מחזרות אחרינו, נלחמות לרקוד איתנו, שולחות אלינו מבטים גנובים של עניין, מלטפות ליטוף גנוב כדרך אגב... לפעמים אני חש באינטראקציות בין בנות סביבי, כשמטרתן ל"תפוס" אותי לריקוד נסיון...ואולי לערב הרקדה מלא!

ולמה אני מספר כל זאת? בגלל אותו זוג עיניים חומות שהביטו בי רגע ארוך שהעלים את כל אולם הריקודים, את האנשים, את המוזיקה, את הכל. היה משהו נסתר במבט הזה... אני מכיר אותך? חשבתי בלבי. עיניה הוסטו הצידה. אינני יודע למה נשארתי בהמשך הערב עם תחושת המבט המצטלב. ניסיתי לפרש את משמעותו. אולי מצאתי חן בעיניה.. ואולי היא רוצה לרקוד איתי.. ככה זה, אנחנו, הגברים, תמיד חושבים קודם כל על עצמנו... (מובן שבמיוחד כאשר מדובר ברחבת הריקודים שהיא הזירה שלנו)..

פסעתי לעבר התיק שלי במטרה לשתות ולהתרענן לפני סבב הזוגות תוך שאני בוחן את כל הרחבה בחיפוש אחר זוג העיניים החומות. יהיה מעניין לרקוד יחד, חשבתי לעצמי, הרי היה בינינו מבט מצטלב מבטיח ואפוף מיסתורין... אבל היא נעלמה. התאדתה. נעלמה והתאדתה בדיוק כמו שהתיק שלי התאדה... איפה התיק שלי? מה זה? התיק היה פה, מול העיניים שלי כל הערב! הוא נעלם! א י פ ה התיק שלי??? "גנבו לי את התיק!" שמעתי את קולי קורא לחלל הסביבה. מה עושים? פדיחה, אין מה לדבר.

ואז... באחת הבנתי.
היא סימנה אותי! היא סימנה אותי כמו שגנב מסמן קורבן. איך קרה שנכשלתי בפענוח המבט החד שלה? פירשתי אותו לא נכון! חשבתי שהיא ביקשה לרקוד איתי, שמצאתי חן בעיניה... אלהים....הייתי קודם כל קורבן של המחשבות שלי ובהמשך, קורבן של גנבת.

סיכום הרקדה:
באתי, נגנבתי, הלכתי.