לרקוד בצל מלחמה

איך עושים את זה? איך מפרידים חששות, דאגה וחרדה למשפחה הגרה בעוטף עזה, לחיילים, למצב הביטחוני? האם אפשר לשים זאת בצד ולהתמסר לשעתיים שלוש להנאה מריקודים ושירים נעימים? האם זה מוסרי? האם זה נכון בשעה שרבע מדינה מטורטרת כל רבע שעה לממ"ד?

אני יושבת מול האפליקציה שמתריעה בשידור חי על אזעקות. אני נעולה נעלי ריקודי עם, מוכנה ליציאה. אזעקה בעוטף עזה. אזעקה באשדוד. אזעקה בנירים. אזעקה בעין השלושה. אירוע בטחוני בישוב מסוים. אזעקה באשקלון.

איך אפשר לקום וללכת לרקוד? שלושה שבועות מלווה אותי שאלה זו.

שבוע שעבר ברכתי לשלום את אחד הרוקדים ושאלתי את השאלה.
"רוקדים" הוא ענה לי, "כי רקדנו כבר במצבים קשים מאלה".

ברור שהמצב משפיע על תחום ריקודי העם. מספר הרקדות מתבטלות כי אין מרחב מוגן לכל הרוקדים, הפרוזדורים משולטים בשלטים וחיצים "אל מרחב מוגן". רוקדים קבועים נעדרים מההרקדה. הדאגה מדלגת בין הצעדים. בהרקדה בסוף השבוע ריחף מעל הרחבה צל סוגית הכניסה הקרקעית לעזה. כמה רוקדים עזבו את ההרקדה מיד עם הפצת הידיעה באינטרנט על כניסת כח קרקעי לעזה...

מאידך, שומעים את הקריאה להמשיך חיי שיגרה. להראות "להם" שהעורף חזק והחיים נמשכים.
אז איך אתם מרגישים? רוקדים כרגיל? או קצת מוותרים?