יש לי מה לומר...

אורה שלום,
ארגון הרוקדים אכן ארגן כמה וכמה טיולי ביוזמתו של המדריך יצחק ועקנין שגם הדריך חלק גדול מהם בהתנדבות.
לצערי השנה גם יצחק וגם אני לא פנויים לארגן את הטיולים ולקחנו פסק זמן בנושא.
על הטיולים שהיו תוכלי לקרוא במדור "רוקדים כותבים" ואת התמונות תוכלי לראות במדור "גלריה".
לכשיתחדשו הטיולים יקבלו פעילי ארגון הרוקדים הודעה אישית ותתפרסם גם הודעה באתר.
מקווה לראותך באחד הטיולים העתידיים.

בתגובה לתגובתך לספרי החדש, "ריקודי עם בישראל" (הוצאת כרמל ירושלים) הרי תגובתי לחלק 1 של הערותיך.

אני שמח לשבחיך ולא פחות, גם להערותיך ולשאלותיך. יתרונו של ספר הוא בהיותו דיאלוג בין הקורא והכותב. על ידי התגובות, השאלות והביקורות, לומדים יותר מאשר כשאלה אינם; איכותו של ספר נמדדת במידת הסקרנות שהוא מעורר והשאלות שהוא מעלה; כבר נאמר "מי ששואל הוא בור לרגע ומי שאינו שואל הוא בור לעולם". השאלות וגם התגובות אינן יכולות לבוא כמובן במקום קריאת הספר. טוב ששאלת, וכל הכבוד על הידע והעניין שאתה מגלה בנושא.

מספר הרוקדים

אין בישראל מאגר נתונים מסודר על מספר הרוקדים, אין גם מי שישקיע כספים באיסופם. יש נתונים על "דפוסי בילוי שעות הפנאי", ואלה כוללים מחול באופן כללי ללא הפרדה בין סוגי מחול.
קיימות שאלות רבות לגבי הגדרת "רוקדים". קיימים חוגים ומפגשים שאינם מפרסמים באתרים השונים ואינם מנוהלים ע"י מרקידים מקצועיים, במשך השנים חלו וחלות עליות וירידות עונתיות, במספר הרוקדים.
נדרשת קביעה לגבי גילאי הרוקדים; האם לכלול חוגים בבתי"ס?, להקות מחול?, ריקודים באירועים ובחגיגות? וכ"ו. הנתון בספר התבסס על הערכה של מספר ההרקדות לסוגיהן וממוצע המשתתפים, על שקלול נתונים לגבי הפעילות במתנסים ובבתיה"ס, כמו למשל הסקר שערך שלום חרמון בזמנו; על השוואה עם סקר רוקדים, שנערך עבור תכנית טלויזיה ב- 1994 ושנתוניו עובדו ע"י הסוקר קלמן גייר ופורסמו בכתב העת "הרוקדים" (אפריל 94).
בדוחות נוספים יש נתונים על "היצע אירועי תרבות בישראל" ומקומם של השירה בציבור וריקודי העם בהם, ביניהם סקר שערכה ד"ר שוש וייץ ופורסם "בדו"ח ברכה - מדיניות תרבות בישראל ב- 1998" ובהשוואה עם סקרים על היצע תרבות שנערכו ב- 1970, 1990.
הנתון שפרסמתי בספר (50 אלף – הרוקדים פעם בשבוע) מיועד להדגים את תופעת "הרבים" הרוקדים, וכך גם צריך להתייחס אליו.

מספר הריקודים

בשנים עברו לא היה רישום מדויק של הריקודים שנוצרו; בזמנו היו מציגים כל ריקוד חדש בקורסים וההשתלמויות של המדריכים, ריקודים רבים נעלמו מיד אחרי הצגתם בקורסים אלו ורק חלקם נשארו. לא כל הריקודים שנוצרו נכללו בחוברות ריקודי עם שהופיעו במשך השנים, ריקודים רבים שנוצרו לטכסי חגים, לא נכללו ברישום ריקודי עם.
עם השכלול באמצעי התקשורת ואיסוף הנתונים, עודכנה ומעודכנת רשימת הריקודים, אך לא כל ריקודי העבר נכללים בה; מה למשל עם הריקודים שנוצרו בחו"ל וגם חלקם נעלמו?. הסקרים הנערכים באתרים השונים גם הם אינם מדויקים; יש בעיה בהגדרת הריקודים - קיימים סוגים שונים של ריקודים, איזה ריקודים יש לכלול כריקודי עם?, מה לגבי ריקודים שמורים וגננות יוצרים לחגיגות השונות בבתי"ס? וכ"ו.
ההערכה של מספר הריקודים שצוינה בספר, באה כדי להדגיש את הריבוי של הריקודים "המובנים" בישראל ואח"כ גם לדון בשורשיהם בסיבות ליצירתם ובהשלכות של תופעה זו.
הצעתך שמה שחשוב זה מספר הריקודים הנרקדים היום ובכך יש לדון - נכונה, אבל מעלה שאלות נוספות כמו: איפה רוקדים אותם?, האם הם מקומיים, אזוריים, ארציים, בינלאומיים?, כמה רוקדים אותם?, כמה זמן רוקדים אותם?, האם לכלול ריקודים במו ריקודי שורות וקבוצות, הנוצרים לצורך בידורי ובילוי זמן חברתי? ועוד.

מהו ריקוד עם ישראל (מה מבטאים ריקודי העם)

לדעתי, באופן כללי, אין להתייחס ל"הגדרות" ו"לנתונים"– בתחומי תרבות ואמנות, כ"תורה מסיני". יש להתייחס אליהם כמסגרת לחשיבה ולשאלות; "הגדרות" משתנות; להלכה, כל ריקוד חדש יכול להגדיר מהו ריקוד עם ישראלי?.
ריקודי העם הישראלים שונים מריקודי עמים אחרים. האחרונים היו ריקודי איכרים שנוצרו בחברה כפרית ע"י יוצרים אנונימיים, בהשפעת ריקודים פולחניים שקדמו להם, והיו אחד מדפוסי בילוי הפנאי העיקריים בכפרים המבודדים.
גם בישראל ריקודי העם הראשונים נוצרו בסביבה כפרית ובצורה מכוונת ע"י יוצרים לא אנונימיים בהשפעת הטבע והחזרה לעבודת האדמה. זאת במסגרת המטרה שהציבה הציונות, ליצור תרבות עברית לאומית ישראלית, ולהיות "עם נורמאלי" ככל העמים.
בישראל ה"המצאנו" ריקודי עם בתקופה שבה חלים בעולם שינויים מהירים בכל דפוסי החיים. ריקודי עם שלנו אינם פולקלור המועבר מדור לדור במשך מאות שנים. לכל היותר הם "פולקלור עכשווי". הריקודים נוצרו במסגרת חידוש חגי הטבע בקיבוצים, היוצרים רצו ליצור תרבות עממית לאומית, לחדש חגים עתיקים, ליצור כנסים וסמלים משותפים ושאבו השראה מהטבע מהמורשת התרבותית ההיסטורית - תנ"ך, חסידות, עדות, ומיעוטים.
הבעיה היום אינה בריקודים עצמם אלא בהגדרת "הישראליות" ובשינויים החלים בערכים שביסודם השינוי מחברת "אנחנו" לחברת "אני". כמו כן עלית מפלס המתיחויות בחברה הישראלית, השסעים וההתפלגויות, אי ההסכמה על הגדרת הזהות הלאומית הישראלית, השינויים בסוגי השירים, המתח בין זהות דתית ולאומית ועוד - כל אלה הביאו לשינויים בריקודים ובמעמדם בחברה.
כמובן שריקוד העם כיום אינו מה שהיה בעבר, אבל אין ניגוד עקרוני למשל בין "בילוי חברתי" ובין "ריקודי רועים"; בכל העמים ריקודי העם עוסקים בסמלים היסטוריים משותפים, בעבר המפואר וכ"ו. הרוקדים נהנים משמחת הריקוד, מתחושת ה"ביחד" ועוד. "רועה" בתרבות היהודית הוא סמל חשוב של מנהיגות של המדבר של פשטות ואהבת הטבע וכ"ו. הרועה היה גם סמל להישגים הגדולים של הציונות: "הגדרה עצמית" "עם נורמאלי" "עם פרודוקטיבי" וכ"ו. מי שרוקד ריקוד רועים נהנה גם הוא מבילוי חברתי וגם מזדהה עם מורשת ועם סמל משותף.
העובדה שהריקודים שאבו ושואבים ממקורות שונים אינם שלילית, אנחנו חברה רב-תרבותית, "השוני" הוא עדין היחס השווה לכל המקורות, יחס זה קרב את הריקודים לכל הישראלים כל אחד הרגיש "שהם שלו".
ריקודי עם ישראלי הוא ריקוד שבו בא לידי ביטוי, על אף, סגנונו "האקלקטי", החיפוש אחר סגנון ישראלי שקשה כמובן להגדירו. "ריקודי עם" – הם ריקודים שרבים באוכלוסיה מתייחסים אליהם כריקודי עם, אמרה גורית קדמן, השאלה היא אם זה עדיין נכון בישראל.
המרכיב החשוב ביצירת ריקודי עם, מה שהגדיר אותם כריקודי עם, הוא החיפוש אחר הביטוי לזהות הישראלית המורכבת והמסובכת. כל זמן שזה יהיה בהם הם ימשיכו להתקיים, כפי שקורה אתם מאז שנות ה- 40 של המאה שעברה. למרות כל השינויים שחלו בחברה, הריקודים הישנים לא הפכו ל"מוצג מוזיאוני" וגם היום הם ריקודים עממיים וריקודים חברתיים.
המושג "מחול ישראלי" אינו שונה באופן עקרוני "מריקודי עם", הבעיה היא במהות; אם "מחול ישראלי" מטרתו תהיה בידור ושעשועים ושאיפה ל"רייטינג" ולא יהיה בו משהו מיוחד, השונה מריקודים בחתונות ובמועדונים, בהם כל אחד רוקד בעצמו. גם הניסיונות ליצור ריקודי "מחול ישראלי" ייעלמו כמו "אופנות" רבות אחרות. הבעיה שלנו היא שגם המושג "ישראליות" הולך ונעלם.
"ריקודי החברה" שנשארו פופולאריים בעולם הם הריקודים שיש להם מסגרת מובנה של צעדי יסוד וקצבים קבועים, אך חופש לכל רוקד בביצוע הצעדים הצורות והתנועות - כמו ה"ולס", "הטנגו", ה"פסדובלה", ה"צ'ה צ'ה", "הרומבה" וכ"ו, ראוי לציין כי גם ריקודים אלה מקורותיהם בריקודי עם בארצותיהם.
הקושי בריקודי עם הוא שהם ריקודים מובנים וחייבים לשמור על המסגרת המובנה של צעדים (עם ואריאציות קלות) לכן, אגב הם יוצרים את תחושת ה"שייכות" ה"ביחד" ולכן כל כך חשוב לשמור עליהם ולפתח את הטעם הטוב ויכולת האבחנה התרבותית של הרוקדים.
ההגדרה המוצעת על ידך ל"ריקודי עם" – "ריקודים שחוברו ע"י יוצר ישראלי לשירים ישראלים או לשירים שעוברתו, היא הגדרה טכנית לא מהותית, שגם לה יש בעיות; מיהו יוצר ישראלי?, אזרח ישראלי? תושב ניו יורק? בן מיעוטים? וכ"ו.

עד כאן ההתייחסות לחלק 1 של הערותיך.

כמובן שלא עניתי על כל ההערות והשאלות שלך, עשית "עבודת דוקטורט" בנידון – תודה על המעורבות והעשייה.
הצעותיך לתיקון המצב נראות לי, תמשיך בעשייה בדרך הטובה וכמאמר "קהלת": "אין טוב מאשר ישמח אדם במעשיו".

אני מברך על הקמת ארגון הרוקדים, פעולותיכם חשובות ביותר.

בברכה,
ד"ר דן רונן

תודה רבה על המחמאות שהרעפת עלי בנדיבות כה רבה.
לחלקן הגדול ראויים דווקא חברים אחרים בארגון ואני שמח להעביר להם אותן.
למרות הצטנעותך תרומתך כחבר בארגון לא תסולא בפז ועל כך תודה לך!

למרות שאני חבר בארגון הרוקדים ומשתתף בישיבות, תרומתי לפעילות השוטפת נמוכה, לעומת מספר חברים שמחזיקים זאת על כתפיהם באופן רצוף ושוטף. כל פעם אני מתפעל מחדש מחברים אלו ומההשקעה שלהם.
אחד מהם הוא ידיד נפש - הנקרא הרי - שבעיני הוא "ארי". כל פעם אני מתפעל מחדש. בהפסקה בהרקדות אני מבחין שהוא גולש באתר, מתקן ומסדר דרך הטלפון. הוא מתרגם מאנגלית לעברית כותבים מחו"ל עבור מי שלא שולט (כמוני), ואת התשובות מתרגם לאנגלית עבור הקוראים. הוא מעורה ופועל בכל הנוגע לאתר, נוסע, חוקר ומסדר את מערך ריקודי העם בארץ, כדי שכל רוקד יוכל לדעת איפה לרקוד בצורה מרשימה והמפה שיצרו הצוות היא ממש פנינה.
על כל אלו עכשיו הביא בצורה נפלאה עיקרי דברים מספרו של ד"ר דן רונן וניתוח ממצה לדיון. ואל תשכחו: הוא גם עובד במשרה מלאה וגם בעל משפחה.
מגיע פרגון גדול ל"ארי" ולשאר חברינו העושים במלאכה.
ריקודים שמחים ובריאים,
אורי גבעוני.

תודה על המידע - עודכן באתרנו.
באשר למרקיד המתחלף ומיקום ההרקדה - בכל שבוע מתפרסם באתרנו מדור "מי מרקיד בשבת?" לגבי הרקדות השבת החינמיות עם המידע העדכני ביותר.
כל מה שנותר הוא ללחוץ על הקישור בדף הבית או לגשת ל:
http://www.harokdim.org/site/markid.html

פעם היה לנו ערוץ 1
וכולנו חווינו אותה חוויה בלבד
הרדיו השמיע בעיקר מוזיקה מקובלת
כי סלסול וח' גרונית זו תרבות מקולקלת

פעם הייתה לנו מפלגה גדולה אחת
שבין בחירות לבחירות לא הזיזה ת...תחת
וכולנו חשבנו אותו דבר, כמעט
ומכל דבר היה לנו מעט.

וראו היום בכל התחומים
יש לנו מהכל ומכל הגוונים
נכון, פתאום יש צורך לבחור
וזה בראש עושה לנו חור.

כך גם בעולם ריקודי העם
דור חדש ורחב של כוריאוגרפים קם
ובמקביל בזמר גם יש תחרות עצומה
ורבים מוכשרים וגם פחות מקבלים במה

ובמצב כזה גם בריקודים יש ריבוי
ולזכור את כולם, פתאום אין סיכוי
ונכון יש גם אינטריגות ומלחמות יהודים
מחרימים זה את זה, ממש ילדים.

ולזה המתגעגע לימי האתמול
שהכל היה בקטן ולא בגדול
ומעט מרקידים בחרו מה יירקד
וגם היו לבטח אינטריגות, אני חושד

לזה הרוקד אני פה אציע
צא במחול, עצמך נא הרגיע
לא יחזור האתמול הכרוז פה מודיע
ולמי שמתגעגע אליו רק אציע

אתה לא חייב לדבוק במדריך לא לטעמך
אם הוא חולה גדלות -הדר רגלך
יש גם הרקדות אחרות, נוסטלגיה שמן
אליהן אם תלך מנחת, כנראה, תשמן.

אז די לבכות כי העולם כבר אחר
אני לכם לא צריך לספר
ולך ידידי נשארה בכל זאת הברירה
בידיך אוצר- זכות הבחירה!

הגענו לשיא האבסורד שבו כמויות הריקודים בלתי נתפסות.
אין הרקדה שלא מלמדים בה ריקודים חדשים.
אין לי ספק שריקודי העם צריכים לשנות את שמם לריקודי המדריכים.
אנחנו, העם, לא יכולים לעמוד בשטפון של הריקודים החדשים שתכליתם לפאר ולרומם את המדריך מחבר הריקוד.
אנחנו לא מגיעים לרקוד ריקודי עם אלא לרקוד את הריקודים האחרונים שיצרו מדריכינו המהוללים, המתייחסים אלינו כאל עדר שבא לרקוד ומוכן להסכים לכל שגעון של המדריכים.
מתי יהיה לזה סוף?

מיטב האיחולים שלי לארגון הרוקדים ולאתר במלאת 3 שנים,מי יתן ותמשיכו לשמח את ציבור הרוקדים,שתזכו לשנות שיגשוג והצלחה!!!

נתן רפרטואר מצוין שרובו לא חדש
ריקודים רבים מהשנים האחרונות.
כולם רקדו ונהנו
ואף אחד לא התלונן שחסרים הרבה ריקודים חדשים.
דוקא אהבו ונהנו.
המסקנה היא,
שהמרקידים הם שדוחפים בכוח חזק ריקודי מצעד הפיזמונים.
למה? ככה,כי מתחשק להם.

אם בארזים נפלה שלהבת.
מה יגידו אזובי הקיר.
הפעם בניגוד לעבר,
גם ויקטור גבאי
הפציץ אותנו ברעש חזק מאד
בספורטק הרצליה.
ביקשתי ממנו שינמיך,
בחור טוב ,הנמיך
ואחרי דקה שוב הגביר.
אפילו אני החירש שמע מרחוק וחזק מאד את המוסיקה
ועוד עם צמר גפן באוזן.
אחד הרוקדים סגר את אוזניו
ולא הסכים להתלונן.
העדיף לשבת רחוק ולא לרקוד.