כהרגלה, הקהילה היהודית בטולוז השתתפה בפסטיבל זה.
השנה נתבקשתי לעזור ולתרום להצלחת היום הזה שבו אנחנו בעצם מפרסמים את עצמנו לקהל שלא מכיר אותנו, או לקהל שכן מכיר ומתעניין בלימודי עברית ובריקודי עם ישראליים.
בפסטיבל הדגימו רוב המדינות את הריקוד המסורתי שלהן.
אנחנו הדגמנו (איך לא?!) ריקודי עם ישראליים.
בחרנו להדגים שני ריקודים ישנים ושניים חדשים יותר: "כליזמר","אורה תורה", "הנה אני" ועוד ריקוד שורות שאת שמו שכחתי.
המנחה הציג אותנו לפני הקהל הרחב, ואני כישראלית יחידה שם בחנתי את מבטם, פשוט כי מטרים ספורים מאיתנו התנופפו להם דגלי פלסטין ודגלי תורכיה.
עליתי עם חבריי לבמה וזכינו למחיאות כפיים חזקות, מחיאות כפיים שאף אחד מהרקדנים הזרים שלפנינו לא זכו להן.
הרגשתי גאווה ענקית כישראלית, פשוט הופתעתי לגמרי.
כל ריקוד שביצענו זכה למחיאות כפיים חזקות, ויש לציין ששני הריקודים החדשים יותר זכו להרבה יותר מחיאות.
ירדנו מהבמה וקיבלנו פירגונים מהקהל ומבני המשפחה.
מה אגיד לכם? הרגשתי גאווה אמיתית כישראלית!
